טור דעה – המשפט בראי העבירות הכלכליות

עו"ד ניר ישראל על הקלות הבלתי נסבלת שבה רשויות החקירה משתלטות על כל משאביו של עוסק בחקירה, ועל ההתעלמות של בתי המשפט בשם המאבק בפשיעה

בשנת 1925 פורסם ספרו של הסופר פרנץ קפקא, "המשפט".
בסיפור, נעצר פקיד בנק בשם יוזף ק' מבלי שהוא יודע על מה ומוצא עצמו בסבך בירוקרטי אכזרי של הליכים משפטיים. לאורך כל הספר מנסה הוא להבין את מהות האישום נגדו – אך לשווא. המערכת פועלת בדרך שלה, באטימות, ללא נגישות, ללא שקיפות וללא הזדמנות אמיתית להגנה. בסוף, ללא משפט של ממש, נגזר דינו.
קפקא מותח ביקורת נוקבת על העולם המשפטי שנראה כמו סיוט, בו האשמה לא נגזרת מהמעשים, ובכך חוטאת לצדק – אבסורד שמדובר במערכת של משפט.

האם בחלוף 100 שנים לא השתנה דבר?
לאחרונה נראו סנוניות חדשות למגמה חדשה ומטרידה – המשטרה ורשות המיסים חוקרות, עוצרות, תופסות רכוש בתיקים בהם הנחקרים חשודים בהעלמת מס כשבפועל אין העלמה של מס. המדינה משקיעה משאבים אדירים, חקירות סמויות, סיגנט, יומנט, מעצרים, הליכים משפטיים שלמים בבתי המשפט, החלטות חורצות גורל – ואף אחד מגופי האכיפה לא משקף את העיקר – האם המעשה הנחקר הביא לחיסרון כיס למדינה.
אז לאיזה תכלית מחריבים את עולמו של האזרח?

נראה שהמטרה הפכה להיות עצם האכיפה, ולא חקירה אם בוצע מעשה או לא.
מורה נבוכים בכל הנוגע לעבירות מס. ככלל, דיני המס, מחייבים את העוסק לקיים משטר דיווח שוטף לרשויות המיסים.
לכן, כאשר מתחילה חקירת מיסים כל התנהלותו הכלכלית של העוסק כבר מתועדת במחשבי רשויות המס, הדיווחים השוטפים על העסקאות, הדיווחים השוטפים על ההוצאות – הכל נמצא בידי הרשויות, ועכשיו מבוצעת חקירה של מסמכים.

אני מתקשה להבין מה תכלית מעשי רשויות האכיפה.
אסביר באמצעות אחד התיקים אותם אני מנהל.
המדינה החשידה את הלקוח שלי בכך שניכה (הוסיף) הוצאות פיקטיביות בספריו כך שיקטין את רווחיו ויפחית את תשלומי המס שלו.
בידי חוקרי הרשות היו כל החשבוניות ומסמכים שדווחו בזמן אמת, ובנוסף מסמכים שהם הוציאו באמצעות צווים מהבנק, מסמכים אשר חשפו כי כל ההוצאות שולמו במלואן על ידי העוסק.

המשמעות? מסמכים אותנטיים מלמדים שרכיב המס לא נשאר בידי החשוד אלא הועבר במלואו ובצורה שקופה, מחשבון הבנק שלו לחשבון הבנק של הספק – הוכחה כי אין התחמקות ממס מצד הלקוח שלי.
לכל מטיבי הלכת אומר, גם אין ראיה כי כספי המס חזרו לעוסק בדרך כזו או אחרת.

ובכל זאת, נציגי המדינה עצרו את האדם בחשד להתחמקות ממס, גם כאשר רואים במסמכים שלא בוצעה התחמקות ממס.
החוקרים גם בקשו להמשיך את המעצר, להמשיך את תפיסת הרכוש, ואת ההגבלות על חשבונות הבנק של העוסק.
למעשה, החוקרים מחריבים את גורלו ללא משפט.

כשנתקלים בהתנהלות כזו, שלא עוברת מבחני היגיון בסיסיים, האזרח רואה את בית המשפט כמושיע אחרון, מי שידליק את האור באפלה שהביאה עליו החקירה, יאיר על אותן ראיות שבידי רשויות האכיפה, על מנת שיופסק מחול השדים.
במציאות, כשבאים לבית המשפט נציגי יחידות קצה של משטרת ישראל ו/או רשויות המס, גם לשופט קשה להאמין שהמעצר עליו התבקש לחתום, הרכוש שהורה על תפיסתו, כל אלה בוצעו ללא ראיות ממשיות ורק כנרטיב שהציגו החוקרים בפני בית המשפט.

במציאות הזו, האזרח מוצא עצמו משקיע את כל משאביו בניהול הליכים מול מערכת אכיפה שמתעלמת מהעיקר – חקירת השאלה האם התחמק מתשלום מס – ומתרכזת בעיקר בהצגת הישגיה הנובעים ממאבקה בפשיעה, מעצר, תפיסת רכוש, הגשת כתב אישום.

כאן החשש הגדול – כשהמוסדות שהוסמכו לשמור על החוק מייצרים עוול כלפי האזרח בעטיפת הליכים משפטיים בשם הצדק.
כאשר המטרה הופכת להיות אכיפה בצורת מעצרים, תפיסת רכוש, הגשת כתבי אישום במקום חקר האמת ומתן תשובה לשאלות אם בוצעה עבירה או אם יש חיסרון כיס למדינה, במצב הזה אין שום הבדל אם אתה יוזף ק' עליו כתב קפקא לפני 100 שנים או כל אזרח במדינת ישראל בשנת 2025.